הבעיה הקיומית של הערכת הקיים
.
שלשום כמעט שמתי, התמוטט תחתי פיגום
זה היה ממש עצוב לו מתי, זה היה ממש עגום
אבל לא מת אני, אלא חי
ולכן בליבי ארגיש ואחיש- כה לחי!
ומתחיל למצוא פתע זמן גם לי, גם לרעי, גם לאחי
.
למה מעריכים אנו את הקיים רק כשהוא פג ונעלם?
רק כשהולך מעימנו לשמד, רק אז מבינים כמה נורא
להיות לבד?
למה רק כשמאבדים מבינים את יפי החיים?
למה רק כשגומרים, לשוב להתחלה מייחלים?